שְׁבָחִים בִּגְרוּשׁ

פַּעַם עִידוּד הָיָה בָּאָפְנָה.
פָּשׁוּט כָּזֶה, טוֹגָה, לֹא יוֹתֵר.
מְדֻיָּק, מְכַבֵּד, מוֹקִיר אֶת הַדֶּרֶךְ.
"אֵיזוֹ דֶּרֶךְ יָפָה עָשִׂיתָ."
"יָפֶה שֶׁהִמְשַׁכְתְּ לְנַסּוֹת."

הַיּוֹם פָּחוֹת.
הַיּוֹם פָּחוֹת מִשֶּׁבַח,
פָּחוֹת מִכֶּתֶר מֻזְהָב,
מִ"אֵין כָּמוֹךְ" אוֹ "גָּאוֹן" –
אַף אֶחָד לֹא סוֹפֵר.
אֲבָל תַּלְמִיד, תַּלְמִידָה,
בַּלַּיְלָה עַל סַף חֲלוֹם,
יוֹדְעִים שֶׁהַסִּפּוּר עַל הֶחָתוּל
שֶׁמַּבִּיט בַּמַּרְאָה וְרוֹאֶה אַרְיֵה,
הוּא רַק סִפּוּר.