קטגוריה: כללי

רצינו שרירים כמו של סטאלונה וחיוך של קארל לואיס עם שיניים לְבָנוֹת יותר משלג. לא היה אז בראד פיט. קנינו משקולות בדמי הכיס. לפני הַלֶּפְּטוֹפִּים, היה ברזל בשפע. התחזקתָ מהר מהמשוער, אולי אלו הַגֶּנִים העיראקים, השמחה העיראקית, העצב העיראקי. הפוסטר של 'רוקי 2' נראה קרוב עתה, למרות האבק. אתה אוכל קוּבֶּה ומסתכל לו בעיניים, לרוקי…

באותה תקופה הקשבנו לנוער שוליים. לא היינו נוער שוליים, אבל הקשבנו. רצינו להיות. ואולי כן היינו, שוליים אחד של השני, כל הנהדר והקסום והגמיש. שוליים – ההתחלה והסוף של הכל. נסענו לפסטיבל ערד לפגוש שוליים אחרים, שוליים אחרות. לפגוש מסתורין. התרחבנו. נדמה כי עם השנים, שוליים הולכים וצרים ומצטמקים וצרים, עד שיום אחד מתעורר אדם…

פעם עידוד היה באופנה. פשוט כזה, טוֹגָה, לא יותר. מדויק, מכבד, מוקיר את הדרך. "איזו דרך יפה עשית." "יפה שהמשכת לנסות." היום פָּחוֹת. היום פחות מִשֶּׁבַח, פחות מכתר מוזהב, מ"אין כמוךְ" או "גאון" – אף אחד לא סוֹפֵר. אבל תלמיד, תלמידה, בלילה על סף חלום, יודעים שהסיפור על החתול שמביט במראָה ורואה אריה, הוא רק…

אלו הם הנציגים בכיתתי, בעלי האידאולוגיה והחזון, החשיבה המעמיקה והרצון, נבחרי עצמם בעיקר: הנציגה לענייני שחרור מוקדם והנציגה לענייני דחיית עבודות, הנציג לענייני הפסקות התאווררות והנציגים לענייני הֶיתֵרים. הנציג לענייני הקראת שירה והנציגה לענייני תוספות זמן, הנציג להפחתת שימוש בשברים כי מספרים שלמים זה מסובך מספיק. הנציגה לענייני קצב דיבור מתון והנציגים לענייני מיזוג אוויר,…

שבעים ותשע ושמונים הם לא אותו מספר. הרוב יַחְלְקוּ עליי, במיוחד כשמדובר בציון לתעודה, וזה בסדר, גם אני פּוּלְמוּסָן. אבל לא בעניין זה. המרחק בין שבעים ותשע לשמונים (בבסיס עשר ובסקאלה לינארית) הוא כמו המרחק בין אפס לאחד. בין כלום למשהו. את העיגול של התשע תמתח כלפי מטה, אומרים לי, וּבַשֶּׁבַע, פשוט תעגל פינות. נכון,…

שמעו לי, אתם עוד תדברו אליי באחוזים. אחרי שתסחב אלונקות ותניח חסם עורקים, אחרי שתראייני אחד שנולד עם שש אצבעות ביד ימין ושרד. עוד תדברו אליי באחוזים על הסטטיסטיקות של החוזרים מהודו ושל הנשארים בהודו, על שככה וככה מהפושטקים שהיו בתיכון הופכים לפושטקים טובים וככה וככה הופכים לפושטקים רעים. עוד תדברו אליי על האחוזון העליון…

בְּסוף הטכניון וההייטק, ממש בַּקָּצֶה, כשבאמתחתי מאה מאמרים ופטנטים שמרוב אינטרנט אף אחד כבר לא מוצא, אחרי אישה, ילדים, רידג'בק גזעי, קְרוּז ומנהל בנק די מרוצה, אשב לכתוב שיר קצר, אולי ארבע שורות, על כך שבכיתה י', אצל רובינשטיין, את פי אף פעם לא הייתי פוצה.

געגועיי לנערת האספרגר. לצעדיה הקלילים, המסתירים גזרה רחבה, לאופן בו זעקה, בשקט ובחיוך, את מלוא עולמה אל מסדרונות בית הספר; בו הניחה ליבהּ בידי מלאכים ללא שמץ היסוס. דּוּךְ. הרי מותר לה, עם כובע שכזה! צבעוני, מקושט נוצה ובעל מעלות חימום בחורף וקירור בקיץ… נערת האספרגר מעריכה ידידויות, כשם שידידויות מעריכות אנשים. אולי משום כך…

כשגילו לאלוהים כיצד בוראים עולם, הוא פקפק. רק אתה יכול, אמרו לו. יָשַׁן על זה. כלום, כלום, כלום-כלום-כלום, עד שהתרצה – מחא π מחיאות כף, ויהי אור. * אמבטיה חמה, ביום חורף קר, הו π, כמה אתה יקר!

העיניים שלךְ ושלךָ ושל הפליט האפגני בן השמונה שנמלט לתוך כֶּרֶךְ נשיונל ג'יאוגרפיק, אומרות דברים אוניברסליים. מנסה לפענח, לעזור כמיטב יכולתי, בן השמונה אולי בָּגַר אולי חלף אל ציפור כחולת-חזה עולם של מעלה ומטה אתם עוד מעט מִתְחַיְּלִים מי מחליט מי פליט מי ציפור.