יַלְדָּה יָפָה שֶׁל עֲנָנִים

שׁוּב מְבֻלְבֶּלֶת, לֹא טוֹבָה בְּכִוּוּנִים
אוּלַי בַּמִּסְדְּרוֹן הַהוּא? טוֹבָה בְּעֲנָנִים
כְּמוֹהֶם מְשַׁיֶּטֶת מֵעַל עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ
לִהְיוֹת תָּמִיד בַּכִּוּוּן זֶה קְצָת כְּאֵב רֹאשׁ
לֹא טוֹבָה בְּכִוּוּנִים, שַׁאֲלוּ אֶת הַהוֹרִים
מִיָּד יֹאמְרוּ: יַלְדָּה יָפָה שֶׁל עֲנָנִים;
מֵאָז שֶׁהִיא תִּינֹקֶת קוֹרֵאת סִפְרֵי מַדָּע
אַךְ לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ – זוֹ כְּבָר אַגָּדָה
אֵיפֹה הַכִּתָּה? מִזְרָח, צָפוֹנָה אוֹ דָּרוֹם…
הִנֵּה עֲנַן נוֹצָה, וּוָאוּ. הַלֵּב שֶׁלּוֹ אָדֹם!