השתררה דממה. 'אני רק' לא נרתעה מהציניות שבין המילים ומחדותן, ואמרה: "וואו, זה ממש נכון". 'צ'אנס אחרון' הסכימה איתה. יונתן ביקש עותק בכדי שיוכל להקריא לשאר תלמידי הכיתה, שלא נכחו באותו יום.
"אני רוצה לדבר איתכם רגע על גבולות", ביקש המורה. הם הקשיבו. לא גזרו כלום ולא עקרו כלום, לא חיפשו תשובות אלא דנו בשאלות – איפה הגבול שממנו לא ארצה לחרוג? שממנו לא ארצה שאחרים יחרגו? באיזה שלב פעולותיי כבר פוגעות לא רק בעצמי, אלא גם בסובבים אותי? האם הגבולות שאני מציב לעצמי, משתנים בהתאם לגבולות שאחרים מציבים לעצמם? תחת הדהוד הקטע שהרגע הוקרא, מושג הגבול התרכך מעט ונצבע בצבעים של הדדיות, התחשבות וכנות. 'חשבתי ש' הבין שרוב מה שקריטי בעיני המורה, בעצם גם קריטי בעיניו. הוא כבר לא חשב ש.
מתוך: אבל רק שכחתי מינוס
גיל ברנד / דף הבית 
כתיבת תגובה