נערת האספרגר

געגועיי לנערת האספרגר.
לצעדיה הקלילים, המסתירים גזרה רחבה,
לאופן בו זעקה, בשקט ובחיוך,
את מלוא עולמה אל מסדרונות בית הספר;
בו הניחה ליבהּ בידי מלאכים
ללא שמץ היסוס. דּוּךְ.
הרי מותר לה, עם כובע שכזה!
צבעוני, מקושט נוצה
ובעל מעלות חימום בחורף וקירור בקיץ…
נערת האספרגר מעריכה ידידויות,
כשם שידידויות מעריכות אנשים.
אולי משום כך לחייה סמוקות תמיד.

לא הכרתי אותה, אלא כשחלפנו לעיתים זה על פני זו באחד המסדרונות.
אז, לרגעים, הייתה עבורי לב, השראה, בית מדרש.