כשהשחירו את שמי

כשהשחירו את שמי, היה זה יום בהיר,
הם ניגשו אל המנהל, אמרו לו: תראה מר בכיר,
המורה הזה, עם המכנסיים הכחולים,
הוא מקריא לנו שירים במקום לפתור תרגילים,
גם מתופף על השולחן, שורק ומסביר,
שסינוס וקוסינוס הם התנודות של האוויר,
שמגיעות אלינו לאוזן, ושם הופכות לצליל,
כי אצל המוח הנפלא, כל מאורע הוא כמו תרגיל,
וש"על קו הזינוק" שעכשיו שומעת רון,
מכיל גם גלי קול שהוחזרו לאוזנה מהארון,
ויובל, בקצה השני, שומעת משהו קצת אחר,
כי האוויר בעצמו יודע גם לצחוק גם לְשׁוֹרֵר,
והעיניים של המורה, אתה שומע מר מנהל?
הן בורקות הרבה יותר מכל גרף שמתפתל,
וגם הלוח שלו, באמת, נראה כמו שיר,
צבעוני, מהודק, לא מתפשר, ישיר,
כל מספר עליו הוא דמות עם חליפה, שמלה,
וכשהם זה לצד זה, החידה כולה כמו הילולה,
מתואמת, הרמונית, בגובה העיניים,
כי אין הבדל מהותי בין פיוט ל"בחזקת שתיים",
והמנהל לכל תנודה ופסיק מקשיב,
יודע שהתלמיד בכלל לא מתכוון להעליב,
אלא מתוך בהלה ורצון לפתור הוא אליו פונה,
כי טרם למד ששיר לכל בעיה יודע לתת מענה.

כשהשחירו את שמי, דילגתי על שאלה שבע,
ובמקומה הקראתי הַיְקוּ על יופיו של הטבע.