כיתה הֶטְרוֹגֶנִית

זה מסוגל למשחק כדורסל בו הוא קפטן וגם קהל,
ומיד לאחר מכן לעמוד על ידיים במשך שעה-שעתיים,
ואז לקפוץ על חבל מנוצות לפחות ששת אלפים קפיצות,
תוך כדי שהוא משתתף במרוץ שדה ובתחרות הלצות.
אך אם אבקש (ממנו במיוחד) לפתור תרגיל אחד,
בן רגע ירגיש מותש, כאילו ביקשתיו לתרגם לְסינית חֻמָּשׁ.

זה מסוגל לפתור ספר שלם בזמן שהוא הוזה או חולם,
ומיד לאחר מכן חוברת תשבצים 'לתלמידים מאוד חרוצים',
ואז להרכיב, תוך בערך דקה, פאזל ענק של אנטרטיקה,
מבלי שכל הלבן הזה יגרום לו אפילו טיפת מועקה.
אך אם אבקש (ממנו במיוחד) לרוץ קילומטר אחד,
בן רגע ירגיש עייף, כאילו ביקשתיו עד מחר להתאגרף.

וזה, חודש ימים מסוגל לשכב פרקדן על ערסל,
ומשם לזחול אל מיטה, הרי צריך מכל זאת אתנחתא,
ואז כעבור תקופה, להתמקם על ספה מרופדת קטיפה,
ולהאמין בלב שלם שאין בקשה ממנו שאינה חצופה.
כמובן שאם אציע (לו במיוחד) לעזור לחבר אחד,
בן רגע ירגיש טרוד, כאילו ביקשתיו למצוא נחל אבוד.

*

והנה אני מול שלושתם, כמעט מצליח להניח דעתם,
אם הבנתי אותו – פגעתי בזה, ובינתיים השיעור הולך ורזה,
ארבע קירות, שלושה ילדים, אני רב חובל בסירת משוטים.