הַשִּׁעוּר הָאַחֲרוֹן

הוּא מָנָה אוֹתָם לְאַט.
יָכֹל גַּם לֹא לִמְנוֹת –
הֲרֵי הֵם מֻכָּרִים לוֹ כָּל כָּךְ
וְחֶסְרוֹנוֹ שֶׁל מִי מֵהֶם הָיָה מֻרְגָּשׁ
עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵי תֹּם הַסְּפִירָה.
אֲבָל הוּא מָנָה, לְלֹא קוֹל,
בְּקֶצֶב פְּעִימוֹת הַלֵּב,
קֶצֶב טִקְסֵי הַחֲנִיכָה,
הִנֵּה הֵם בִּתְנוּחַת זִנּוּק,
תֶּכֶף יִזְדַּקְּפוּ, לִבּוֹ יַמְשִׁיךְ לִפְעֹם,
וְיָרוּצוּ, וְיִתְנַשְּׁפוּ, הַרְחֵק מִמֶּנּוּ,
סְתָו יוֹדִיעַ עַל בּוֹאוֹ,
בְּנֵי אָדָם יִתְעַטְּפוּ,
עֵצִים יִתְפַּשְּׁטוּ מַעֲגָלִים-מַעֲגָלִים.