נקודה A

לוּ יכולתי, הייתי מושיט יד
לנקודה A וּמוֹשֶׁה אותה מן הלוח.
בְּלוּחַ יש בינוניות מסוימת.
בעדינות רבה הייתי אוסף אותה לחיקי,
לכבד ולהוקיר את הנהר האיתן
אשר הפקיד אותה בידי.

הזמן היה עוצר בכדי לתת לַגֶּשֶׁם
לשאת את דְּבָרוֹ.

אז הייתי מטייל ביניכם, נינוח,
וּמַצִּיגָהּ אחד לאחד, אחת לאחת.
את יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ, את גומות החן
המקשטות סגנון דיבור המיוחד רק לה;
שָׁקֵט, אינטימי, בּוֹטֵחַ.

חלקכם היה מלטף אותה,
את הנקודה A. נפעם.
חלקכם היה מבחין בַּבְּדִידוּת
המעוטרת בדש שִׂמְלָתָהּ.
אולי היה נצבט אף לב.

וזה אשר הפקיד היה נוגע בעננים,
הזמן היה ממשיך, הגשם ממטיר אמיתותיו,
הנקודה A באה והולכת ושמחה בחלקהּ.