שתים עשרה שנים

שתים עשרה שנים אני מנסה לחלום.
אצל הגר המחנכת, היא בטח עדיין מחייכת,
אחר כך אצל שרון, מביט בקצה העיפרון.
הזדקף! מה אתה חולם?!
נושם, את לא רואה? רק נושם…
ואצל איגור השיכור, גאומטריה אוקלידית,
הוא חושב שהיא חמה, לדעתי פריג'ידית.
או אצל מה שמה, שׂרה: דוֹנְט יוּ דֵר!
שׂרה אחותי, אני חבר, רק כאן עובר.
פשיזם, טוטליטרי, כל השיגעון,
שולף מהשרוול המורה-בריון גדעון.
שולף ומנפנף, שולף ומנפנף,
מיקה היפה, אני עוד רגע מתעלף.
"מנדטים, אתם מבינים? כוח!"
איך שאול יכול להישאר כל כך נינוח?
אני תוהה. "אתה תוהה? תתבייש!"
"לא מעריך את מה שיש…"
כן, אצל מירה למדנו שלתהות או לבהות,
זה בזבוז של אנרגיה, בכי לדורות.
"כשיִבְּשו כאן ביצות, כשעקצו יתושים!"
רם בטראנס, מזיע, באמת כמעט מרשים.
ורחל אימנו, מורתנו, כדור הארץ מתגלגל,
"המשך", היא אומרת לי, "המשך להשתדל."

שתים עשרה שנים אני מנסה לחלום,
שתים עשרה שנים ויום.