למה?

למה איחור של שלושים שניות,
זה כמעט כמו להיות או לא להיות?
בסך הכל ישבתי בנחת, בָּצֵל, הפסקה,
קיבלתי חיוך גדול מאחת מתוקה,
עוד שנייה אני שולח לה קריצה,
ופתאום צלצול, נו באמת, זו הלצה?

למה התעכבות, קטנה כזו, אלגנטית,
הופכת אותי ל'ההיא' ה'אַפָּתִית'?
הרי הרגע ראיתי ענן בצורת קרוסלה,
זה משהו שרואים פעם בְּ, פעם בְּ!
אז עכשיו? בדיוק עכשיו מתחיל שיעור?
מה אני אגיד לכם…לי זה לא ממש ברור.

ולמה בכלל, אם אנחנו כבר מדברים,
בשעות בוקר, כשהמלאכים עוד לא ערים,
אני צריך לזחול מהמיטה, כן לזחול,
לארגן ילקוט, לא לשכוח לאכול,
לשרוך נעליים, להביט במראה, לנשום,
מבלי להצטער על שנקטע לי החלום.
למה?