מוטק'ה והנובלס

עץ הדקל הזקוף, שעמד שם,
מול החלון של מוטק'ה הזקן,
עוד הרבה לפני שהצעתי לה חברוּת.
כך קראנו לו אז, כשהיינו צעירים;
מוטק'ה הזקן, שנהג לעשן בשרשרת
את כל הימים בשבוע, עד לכניסת השבת;
שהנעל הארוכה שלו מעולם לא הצליחה
להאריך את רגלו הקצרה.

למי היה אכפת אז, שצרור מפתחות ענק,
המיטלטל ארבעים שנה על חגורת עור מתבלה,
פורץ לך, לאט ובזהירות,
חוליה-חוליה, את כל דסקיות הסחוס בגב,
בדיוק כמו שאתה, לאט ובזהירות,
עם שיער מצהיב ונובלס מעשנת בין השפתיים,
פורץ את המנעול של מעבדת הכימיה,
שהמחוצ'קנים ההם, פרופסורים לעתיד,
נעלו בכוונה כל שלישי בבוקר.