שִׁיר אַהֲבָה קָטָן

יַקִּירִי,
אֲנִי נִפְרֶדֶת מִמְּךָ כָּעֵת, וְלִבִּי נֶחְמַץ.
אַתָּה, שֶׁנִּמְצָא תָּמִיד לְצִדִּי, כְּמוֹ לֵב וְתִקְוָה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא מְוַתֵּר.
אַתָּה וְלֹא אַחֵר.
חֲבֵרוֹת אוֹמְרוֹת לִי: עִזְבִי אוֹתָךְ, הוּא כְּמוֹ כֻּלָּם!
אֲבָל אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהֵן אוֹמְרוֹת אֶת זֶה סְתָם.
אַתָּה מְיֻחָד עֲבוּרִי, וַאֲנִי מְקַוָּה שֶׁגַּם אֲנִי דַּי מְיֻחֶדֶת;
זוֹכֵר אֵיךְ פַּעַם פִסְפַסְנוּ יַחַד אֶת הָרַכֶּבֶת?
אֵיךְ יָשַׁבְנוּ, זוּג כָּזֶה נֶהֱדָר,
וְצָחַקְנוּ עַד שֶׁהַקַּטָּר הַבָּא נֶעֱצַר.
אֲנִי רוֹצָה גַּם לְהִתְנַצֵּל –
לִפְעָמִים בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁאַתָּה עוֹד מַמָּשׁ עֵר,
אֲנִי חַיֶּבֶת לַעֲצֹם עֵינַיִם וּלְהַסְפִּיק לַחֲלֹם לִפְנֵי שֶׁהַחֹשֶׁךְ יִגָּמֵר…
[ אַתָּה צוֹדֵק. זֶה רַק תֵּרוּץ.
אֲנִי כָּזוֹ מִין יַשְׁנוּנִית וְאַתָּה כֹּה חָרוּץ. ]
אָז אַל תִּכְעַס, טוֹב? אַתָּה בֶּאֱמֶת כְּמוֹ אָח לִי קָרוֹב!
וְאֵיךְ שֶׁנִּגְמַר הַשִּׁעוּר, אוֹ אִם הַמּוֹרֶה לֹא יָשִׂים לֵב,
נִשְׁבַּעַת לְךָ אֲנִי חוֹטֶפֶת אוֹתְךָ כְּמוֹ מְאַהֵב.
וְאָז נִבְרַח, בְּצַעַד מָהִיר אַתָּה תְּכַוֵּן,
וְנִמְצָא לָנוּ פִּנָּה יְרֻקָּה וּשְׁקֵטָה, אָמֵן!

בתחילת שיעור, תלמידַי מניחים את הסמארטפונים בקידמת הכיתה, בתוך ארגונית המחולקת לתאים; נוהג שאימצנו בשנים האחרונות, עובד נפלא. הסיטואציה המתוארת בשיר קרובה יותר למציאות מאשר רחוקה ממנה. תלמידה אחת הצהירה בכנות שהסמארטפון חשוב לה יותר מהחבר (החבר לא נכח באותה הצהרה).

ראו גם: שימוש חכם בטלפון החכם