קארמה

איך אפשר עם כל כך הרבה מפתחות להסתדר,
בחיי שהראש שלי כבר מסתחרר.
השחור המלבני הוא לחדר מחשבים, העגול – למזכירוּת,
כשיש עוד חמישים כמוהם, לא פלא שמתבלבלים בקלות…
תמיד צריך לשכפל רזרבה, למקרה שאחד ילך לאיבוד,
נו באמת, מתי אספיק לשתות קפה, אם אני בזוטות טרוד?
ויש כמובן את המאסטר, מפתח רב-תכליתי,
שהוא חשוב כמו מפקד החללית שהביאה לכאן את אי.טי.

בקשר לעמוד השדרה, שהיה רגיל לצוד בְּצִ'יק ואחר כך לנוח,
הוא חייב להישמר עכשיו זקוף ומתוח,
משום שבמשך יום שלם, תלויים עליו עֶדְרֵי ברזלים,
ששוקלים כמעט כמו אופניים של גדולים.
לגבי הרעש והצילצולים – כאן אני דווקא מוצא יתרון,
כי לאן שאתה לא הולך, הולך איתך פזמון.

לכולם ברור מיהו בעל צרור המפתחות הכי משופצר –
זהו קוֹקוֹ, עם נעלי האדידס, הכרס הקטנה והמבט הישר.
קוֹקוֹ מאמין בקארמה, כנראה שזה נותן לו תחושת הקלה.
אם משהו משתבש, זו אחריות שלו אבל גם שלה.