עֵץ הַצַּפְצָפָה

כְּשֶׁהַמּוֹרָה הֵרִימָה אֶת קוֹלָהּ, הִקְשַׁבְתִּי פָּחוֹת.
אָמְנָם מִסְפָּר זֶה, כְּכָל הַיָּדוּעַ גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ,
אַךְ מָה לְגַדְלוּתָם שֶׁל מִסְפָּרִים וְלַחֲרִיקַת גְּרוֹנָהּ
הַמְּחַרְחֵר עַד כִּמְעַט נֶעֱתָק מִמְּקוֹמוֹ?

הִנֵּה לְמָשָׁל, עֵץ הַצַּפְצָפָה הַמֵּצִיץ בַּחַלּוֹן כִּתָּתֵנוּ
גָּבוֹהַּ וְאַף רָחָב מִשְּׁכֵנוֹ. עַל כָּךְ אֵין אִישׁ צוֹעֵק.
אַף הַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הַיָּרֵחַ, וְאֵין בְּכָךְ לְהָקִים מְהוּמוֹת
וּלְהָזִיז אוֹתָהּ לְשָׁם וְאוֹתוֹ לְכָאן…

כְּשֶׁהַמּוֹרָה הֵרִימָה אֶת קוֹלָהּ,
קַשּׁוּב הָיִיתִי לִצְנִיעוּתָם שֶׁל אֵלּוּ אַשֵּׁר בַּחַלּוֹן.
הֵם הֵם, הַנְּבוֹנִים פְּנִימָה, שֶׁסִּפְּרוּ לִי:
עַכְשָׁו בֹּקֶר, שַׁלֶּכֶת, זוֹהִי שְׁקִיעָה.
הֵם שֶׁהֵרִימוּ אֶת קוֹלִי.

*

בַּחֲלוֹף תְּרֵיסָרֵי עוֹנוֹת וְקֹמֶץ אֲהָבוֹת,
אֲבַקֵּשׁ לוֹמַר לְתַלְמִידַי בְּקוֹל מָתוּן:
בֵּין אִם נֶעֱלָם הַמִּסְפָּר אוֹ נָתוּן,
אֶפְשָׁר כִּי תְּהֵא הַתְּשׁוּבָה בַּנִּסְפָּח, יִתָּכֵן בִּצְלִילֵי זֶה הָעֵץ.
גַּדְלוּת הִיא תַּחְפֹּשֶׂת, קַשְׁבוּת – בְּשׂוֹרָה,
וְכָל זֹאת הִנְנִי אַךְ מְיַעֵץ.

ראו גם: הוראה כעניין של מידות והקשבה