סוגריים

כשחגגתי את בת המצווה, היא הלכה למסיבה אחרת.
כעסתי כעס של גיל שתים-עשרה.
אחר כך התאהבתי בו, גם היא התאהבה בו.
המשכתי לכעוס; כעס של גיל שלוש-עשרה,
כעס של גיל ארבע-עשרה וחודשיים.

הוא עבר עם הוריו ללונדון, הכעס הפך לעצב.
ביום ההולדת שלו, לגמרי במקרה,
נפגשנו, אני והיא, בסטודיו של מיכל.
בשבוע שאחרי כן, נפגשנו שוב –
המאמץ הכרוך בהנפת רגל מדויקת,
או בשמירה על שיווי משקל תוך עצב שהיה פעם כעס,
שזר בינינו חברות חדשה.
רקדנו.

עכשיו גם ישבנו זו לצד זו בשיעורי המתמטיקה.
רצוי מאוד שיהיה לצידךָ חבר קרוב,
בשעות בהן הלוח מתמלא בדברים שהם רחוקים
הרבה יותר מאשר לונדון. אולי פי מאה.
את המורה, שכבר שכח מהו כעס של גיל שתים-עשרה
או של גיל שלוש-עשרה ויום, סגרנו בסוגריים.
ככה, חשבנו,
אפשר שיקרו לו דברים מופלאים בתוכם ולנו, לידם.
לא ידענו, שסוגריים עבורו הם כמו אהבה עבורנו –
הזדמנות להציץ החוצה.