נעלמים (הגרסה הקלילה)

אהבתי את לימודי המתמטיקה,
עד שרובינשטיין בעל המצח,
חשף בפנינו נעלמים,
טפח אחר טפח.

כשהופיעו הנעלמים,
שם הלכתי לאיבוד,
גם זה שלשמאלי וזו שלפנַי,
רובינשטיין ניסה לשמור על מיקוד.

עליתי על רכבת בעיר א'
ובאמצע הדרך קפצתי ממנה,
רציתי לגלות מה זאת אהבה
ואיך אני יכול לנוע הֵנָּה.

הרכבת דהרה, צופר,
על הלוח חרק גיר לבן,
לאן שלא הסתכלתי,
הרגשתי, איך לומר, קטן.

אני הרי מולם,
אז כיצד אינם מולי?!
לא, לא, לא.
זה כנראה לא בשבילי.

דווקא אהבתי מתמטיקה,
עד שרובינשטיין בעט בלוח,
זו מהותם! התעקש שוב להסביר,
אך כבר לא היה כל כך בטוח.