חיפשתי את תלמידַי בכל המסדרונות.
אף אל מרתף הקולנוע, בו מוקרנים סרטי שלום ואהבה
מאחורי בריח אימתני, נתתי פְּעָמַי.
כלום.
שפעת חורף?
האמנם הדביקו אחד את השנייה ועל מְחַנְּכָם פסחו?
אולי בדרכם הם אל סיור מוקפד במוזיאון ממלכתי
שתוכנן כה רבות עד כי פרח מזכרוני?
תלמידים יקרים!
התכנסו חרש בגופם ובנפשם בכיתה שלוש-מאות ואחת,
ורחשו סביב משקאות, חטיפים ועוגות שנאפו לכבודי.
אינם זמרים, בלשון המעטה, אך שירת-לב הייתה שם;
"היום יומולדת, יומולדת הנה בא".
גם ספר עַב-כָּרֵס הניחו לי, עטוף ציפייה – 'מילון הצירופים'.
מקורותיהן, גלגוליהן ושימושיהן
של שמונה-עשר אלף מטבעות לשון בעברית החדשה,
מולם נותרתי לרגע טָבוּעַ בִּלְשׁוֹנִי.
גיל ברנד / דף הבית 
כתיבת תגובה