לִחְשׁוּשִׁים

אנחנו עדיין לא שם.
גם הוא יגיע רק אחרי שישָמע הצלצול.
עכשיו לא.
עכשיו זה זמן ללחשושים.
זמן למבטים ולחלומות על אהבה.
זמן לשמיים רחוקים, רחוקים…

הנה אני על אי בודד, מוקף גלים,
גלים הם מורים די טובים,
למרות שלא עברו הסמכה לכך.
את באה אליי מתוך הלב,
מתוך הלב שלי, החופש,
בו המתנת בסבלנות שאגיע.
יחד אנו בונים סוכה –
ענף לענף, סכך לסכך, נים לנים;
צל, בטחון, הקשבה שאי אפשר למצוא
בשום חדר שעשוי מבלוקים.
אני הלוח שלךְ, את הלוח שלי,
כותבים, מוחקים, כותבים, מוחקים.
זמן ללחשושים הוא זמן יקר כל כך.

אנחנו עדיין לא שם.
גם הוא יגיע רק עוד מעט.
עם התיק והטושים וברכת הבוקר,
עם היומן והתקוות והרעיונות המשוגעים
ובקשת ה"ששש…זה קצת מפריע".
עכשיו כן.
לצידֵךְ, הצלצול עדיין נשמע לי מחייב,
אך במעין קריצה ידידותית כזו,
כאילו אני הקסם והוא הקוסם.