שלושה ימים הם זמן ארוך מספיק, אך קצר מדי.
פסיעה במעלה ההר, פסעו כאן לפנַיי.
לְפרפר מנומר החולף על פניי, עלייה וירידה אחת הן.
לא כל היצורים זקוקים להגדרת כיוון
בכדי להרגיש חופשיים.
"אחר כך נרד ונגיע לַגֵּבִים", אומרת המדריכה.
משפחת איילים צופה בנו מן הרכס השכן,
מנסה לפרש את דבריה.
אורחים אנו בביתם, אך חסרים שפה משותפת עמם –
לנו אין קרניים ולהם אין דיוטי-פרי;
לנו יש דתות ולהם יש אלוהים;
להם אין הומלסים ולנו יש ערמות של תירוצים.
פסיעה נוספת,
נדמה כי הפסגה קרובה,
תלמיד ביישן מזהה הזדמנות,
מחליט לנסות לתפוס ענן.
רגע מכונן לשניהם.
מי אני שאומַר לו לחדול,
שאוסיף עוד תירוץ לערמה.
גיל ברנד / דף הבית 
כתיבת תגובה