הילד הכי אדיש בעולם

עיניו נחו על אותו דף צהבהב משובץ,
שבראשו מתנוסס סמל מכון ויצמן למדע.
אביו, פרופסור ותיק שם, כתב לי פעם על דף זהה:

למורה של דן שלום רב,
חזרנו אמש בשעה מאוחרת מאוד
מחגיגות גילוי הכוכבית ב-612.
אבקש לאפשר לדן להיכנס לשיעור.
בברכה ובתודה, יורם

הוא שרבב את לשונו ובחן את שהרגע צייר.
תמר הצביעה. תיכף תאמר מילים יפות, מעשיוֹת,
מצטיינוֹת, שכלל אינן מכוונות אליו.
למרות זאת, ולמרות שרק עיני אלוהים שֶׁבּוֹ אליה,
הזדקף לפתע והניח את העט,
לחייו סומקות לקראת קולהּ,
לקראת החשאיוּת, הנגיעה מרחוק.
על הדף נותר חלומו מאתמול, מעורפל,
גן משחקים, שתי נדנדות, הוא והיא,
ביישנות שהיא גבוהה יותר מהנדנוד הכי חזק.
כל חלום הוא שירה וכל שירה היא חלום.

ביום ההורים, כשאימו נשענה לאחור ואמרה:
"הוא הילד הכי אדיש בעולם", עלה מולי הירח.
כל כולו זוֹהַר וענווה, מחפש ללא הרף ידיים מורמות
או נפשות כמהות או אח, מתגלגל בתוך עצמו והחוצה,
ההיפך הגמור מכל דבר שעשוי לגעת בְּאדישות.
הירח. דווקא הוא מכולם.