הַנְּקֻדָּה הַחֲסֵרָה

כְּשֶׁהַמּוֹרֶה חָתַם "99", הִרְגַּשְׁתִּי בּוֹדְדָה.
פִּתְאוֹם הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ גָּדַל כָּל כָּךְ, רַק בִּגְלַל נְקֻדָּה.
סָבִיב לַמִּסְפָּר הָיָה מַעְגָּל מֻשְׁלָם,
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס אֵלָיו, לֹא מִכָּאן וְלֹא מִשָּׁם.

הִתְהַפְּכָה לִי הַבֶּטֶן, הִרְגַּשְׁתִּי סְחַרְחֹרֶת,
הַכִּסֵּא קְצָת זָז כְּמוֹ בְּמַעְבֹּרֶת,
קָרָאתִי כָּל מִלָּה וּפְסִיק, מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַסִּבָּה,
שֶׁבִּגְלָלָהּ הִצְטַמְּקָה בִּי אֵלָיו הַחִבָּה.

לְיַד הַצִּיּוּן הָיָה רָשׁוּם: "כָּל הַכָּבוֹד. מְצוּיָּן!"
[ הִנֵּה – בֶּאֱמֶת רָשׁוּם בְּעֵט אָדֹם עַל נְיָר לָבָן ]
אֲבָל לֹא רָאִיתִי זֹאת כַּמּוּבָן…
הַנְּקֻדָּה הַחֲסֵרָה מָחֲקָה אֶת הַמִּלִּים,
כְּמוֹ שֶׁרוֹבֶה צַיִד מוֹחֵק פִּילִים.

מָצָאתִי. רֶגַע, הַחִשּׁוּב נִרְאֶה נָכוֹן,
אֲחַשֵּׁב שׁוּב לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן,
אָמְנָם לְיַד הַשִּׁשִּׁים לֹא רָשַׁמְתִּי "מַעֲלוֹת",
מָה, הוּא לֹא מֵבִין שֶׁזֶּה לֹא תַּרְנְגֹלוֹת?

אֵיךְ אֲבַקֵּשׁ? כֵּיצַד אַצִּיג אֶת הַדְּבָרִים?
הוּא הֲרֵי אָדוּק בְּדָת הַמִּסְפָּרִים;
בֶּטַח יֹאמַר שֶׁנְּקֻדָּה הִיא עוֹלָם שָׁלֵם,
וְגַם יוֹכִיחַ לִי שֶׁזֶּה נָכוֹן וְשֶׁהוּא לֹא חוֹלֵם.

אוּלַי אֶכְתֹּב מִכְתָּב, חָשַׁבְתִּי,
מַשֶּׁהוּ בְּסִגְנוֹן: "לַמּוֹרֶה הֲכִי קַשּׁוּב וְאִכְפַּתִּי…"
בִּשְׁבִילוֹ, לְהוֹסִיף נְקֻדָּה זֶה דֵּי זוֹל,
וּבִשְׁבִילִי – זֶה כִּמְעַט לִהְיוֹת אוֹ לַחְדֹּל.

אֶכְתֹּב לוֹ עַל מָה זֶה לִמְצֹא אָהֲבָה,
וְעַל כָּךְ שֶׁלֹּא תָּמִיד מֻחְלֶטֶת הַתְּשׁוּבָה,
אֶתֵּן לוֹ דֻּגְמָה מְעֻלָּה עַל זוּג פְּרָחִים לְמָשָׁל,
שֶׁהֵם לְגַמְרֵי אֶחָד מִבְּלִי שֶׁנִּפְגְּשׁוּ כְּלָל.