קטגוריה: כללי

העברתי לה פתק, היא קראה, בהפסקה, זרקה מבט קצר אל המראָה, אחר כך ניגשה דּוּךְ לדבר איתי, מול כל היופי הזה, האלמותי, לא יכולתי לעמוד, התגלגלתי. אבל לפחות השתדלתי. קל יותר למצוא אותי מחייך, מאשר את חמתי על מישהו שופך, כשמילמלה "לא יֵצֵא ממך כלום", הרגשתי ממש כמו צ'ופצ'יק של קומקום, לא הצלחתי להתאפק, השתוללתי.…

קמו חוקרים וייסדו מחקרים והמחקרים גיבו את החוקרים והחוקרים את מחקריהם. ובין כך וכך חורָפים לבשו אביב ושדות רדומים הקיצו ועלה אחוז המתאבדים וְנִשְׁדְּפָה אהבת הזולת והחינוך פשט עורו להיהפך חסר-אונים מול שיעור הקהות האנושית המקפידה להחליף תחפושותיה⁠ ובלבד שלא תֵּחָקֵר.

שנת צוהריים, לחדד את החושים, להמציא אני חדש, אם רק היו מרשים… שנת צוהריים, היש גיבוש טוב, מֵחֲלִימָה משותפת לצד חבר קרוב? שנת צוהריים, אז עוד שיח קליל, שילווה אותי הביתה בטיפוף בלתי רגיל.

היינו חבורה, אני והם, אם איני הוזה, אם איני חולם, שטים בין איים דקים של נוסחאות, מנסים לשים לב לְנפלאות, העולם הזה ממבט של נעורים, משתדלים להיות פחות יהירים. היינו חבורה, הם ואני, לא תמיד למענם, לא תמיד למעני, כמו עצים טובים שבחורשה, נושאים למטה שורשיהם בבקשה, למים, לצמיחה, לגבורה, לחיי הכיפאק היי של חבורה.…

מַחְבֶּרֶת ניתנה לי כְּשַׁי, מִיְּדֵי תלמידה אשר הייתי לה לִמְחָנֵךְ. אשר הייתה עבורי. כריכתהּ מעוטרת למשעי בפריחת-בר בָּווָארִית, בדומה להדפסי עור מן המאה השש-עשרה. אולי מהודרת יתר על המידה. מהודרת ככוונת האוחז בה. מַחְבֶּרֶת. אוסף דפים אשר נכרכו בעל כורחם, כדי לרכז את כוחו של האדם הרושם. מן המותניים אל הלב ואל הרעד שבקצות אצבעותיו.…

בְּפִנַּת הַמְּעַשְּׁנִים, שֶׁהִיא כַּמּוּבָן מִחוּץ לַחֹק, תִּמְצְאוּ תָּמִיד עֲרֵמוֹת שֶׁל צְחוֹק. אוּלַי זוֹ הַנְּגִיעָה בַּפֶּשַׁע, אוּלַי אֵלּוּ טַבְּעוֹת הֶעָשָׁן, מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲלוּל, סָבִיר שֶׁיְּבַקֵּר גַּם כָּאן. נָכוֹן, שִׁעוּר חֶשְׁבּוֹן זֶה חָשׁוּב, וְגַם שִׁעוּר תָּנָ"ךְ, אֲבָל חִבּוּק, כִּיף וּצְחוֹק, יְכוֹלִים לְהוֹעִיל כָּל כָּךְ.

אם תפגשו פעם באמצע המדבר, על גלגל ענק או תחת ספסל צר מורה חסר תלמידים – הסבירו לו פנים. שאלו לשלומו, הושיטו לו יד. ספרו לו סיפורי אהבה שנמשכים עד עצם היום הזה. הקשיבו לו. הקשיבו בשתי אוזניים, שתי עיניים בורקות וחמלה. הציעו להשתולל יחד בגן משחקים סמוך. קטפו עבורו גרניום לימוני, ניחוח העלים המתקתק…

[א] אוי כמה מוגבל אני בפרשנותי את המבט שלו, שלה. כן. לא מתאמץ להסתיר, לא עוד לטייחַ. הניסיון להבחין בין ברוגז לשולם, בין אמונה לסָפֵק, בין עכשיו לאחר כך… יומרנות לשמה! לא ציני בכלל. כה מוגבל, אני אומר לכם, עד שבקלות יכולתי להשתבץ לאוליפיאדת המורים בעלי המוגבלויות. ואפילו לזכות במדליה. [ב] "מי הקשיב היום לציפורים?"…

אתן לכם פינה חמה בלב. תהא היא צפופה כדרכן של פינות ומרווחת כדרכה של חמימוּת. יִשְׁרוּ בה לנצח נעורים וחלומות. תמיד משהו מוּכָּר.

לוֹמַר בִּמְפֹרָשׁ. אַחַר כָּךְ בִּמְרֻמָּז, כְּמוֹ רוּחַ בְּתוֹךְ לֵב. אַחַר כָּךְ לִשְׁאֹל. כֵּיצַד נִשְׁמַע סְתָו? אַחַר כָּךְ לֹא לוֹמַר וְלֹא לִשְׁאֹל, לְהַקְשִׁיב בְּחֶדְוָה.