קטגוריה: כללי

זה מסוגל למשחק כדורסל בו הוא קפטן וגם קהל, ומיד לאחר מכן לעמוד על ידיים במשך שעה-שעתיים, ואז לקפוץ על חבל מנוצות לפחות ששת אלפים קפיצות, תוך כדי שהוא משתתף במרוץ שדה ובתחרות הלצות. אך אם אבקש (ממנו במיוחד) לפתור תרגיל אחד, בן רגע ירגיש מותש, כאילו ביקשתיו לתרגם לְסינית חֻמָּשׁ. זה מסוגל לפתור ספר…

בצידו האפל של השיעור, בכיו הולך ומתמלא ומתרוקן ושוב. שָׁקֵט כִּשְׂרָף. געגועיו לכחול רקיע, לטעמם של תותי-בר, לריקוד בגשם ולטיפוס על עץ. כמה אֱנוֹשִׁיּוֹת יש בטיפוס על עץ! זהוב השיער, הנה אקפל חללית מנייר ואשלח על גַּבָּהּ סלסלת לימונים; ריחם מסוגל לנצח אפילו תהום.

לעיתים יפה השתיקה למורה, לעיתים לתלמיד. במרחב הזה, בו עפרונות ואהבה מנסים להתחדד, נקהלים הם לכדי תרועה. ובשוך התרועה – שוב עפרונות, אהבה ושקט.

לא אשכח שמורה הוא גם איש, גם ביישן, גם בדחן, גם שואל, גם לילות בהם כמוני ממש, מרוב כישוף או דאגה מתפתל. מורה-איש, מורה הוא גם איש, לא אהיה כלפיו חלילה אדיש. איש לתלמיד שבא רעב כמו נמר, לגלות כל דבר דומה או אחר, ולזה שאת הוריו שוב בבוקר מטמטם, בניסיונו עוד דקה, עוד שעה…

אני מציע לו לכתוב מכתב, הוא מסתכל אליי במבט מאוכזב: מה הוא מבין, מכתב זה פָּסֶה, אני יודע מה אני עושה. אז תעשה מה שאתה יודע, כשהייתי בגילךָ, אתה שומע? קראו לה נורית, הייתי מאוהב, גנבתי מהמזכירוּת דף מוזהב, מאלו שמעניקים לשר החינוך, כדי שאחרי הביקור יֵצֵא עם חיוך, ויספר לחברים שלו במשרד, שבית-הספר שלנו…

הוּא מָנָה אוֹתָם לְאַט. יָכֹל גַּם לֹא לִמְנוֹת – הֲרֵי הֵם מֻכָּרִים לוֹ כָּל כָּךְ וְחֶסְרוֹנוֹ שֶׁל מִי מֵהֶם הָיָה מֻרְגָּשׁ עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵי תֹּם הַסְּפִירָה. אֲבָל הוּא מָנָה, לְלֹא קוֹל, בְּקֶצֶב פְּעִימוֹת הַלֵּב, קֶצֶב טִקְסֵי הַחֲנִיכָה, הִנֵּה הֵם בִּתְנוּחַת זִנּוּק, תֶּכֶף יִזְדַּקְּפוּ, לִבּוֹ יַמְשִׁיךְ לִפְעֹם, וְיָרוּצוּ, וְיִתְנַשְּׁפוּ, הַרְחֵק מִמֶּנּוּ, סְתָו יוֹדִיעַ עַל בּוֹאוֹ, בְּנֵי…

היא אמרה לי. כלום לא יצא ממך. יכול רק להיכנס. פנימה, פנימה, לתוכך, אי המרוחק אלפי מילין מכל פיסת אדמה ראויה; צוחק, ובוכה, מתגלגל מצחוק ומתייפח, ונקודת תצפית בו, קרובה מרחק נגיעה מהאלים השומרים, היודעים – יצא גם יצא. רואָה את הלהבות המלחשות למרחקים? ממנו, ממני, הלאה. שומעת את גיצי האש הניתזים? הקשיבי. יצא גם…

בהשראת סרטי הגמר של מגמת קולנוע, תיכון "אחד העם", תשע"ו.   טוויסט שש פעמים אמרתי לךְ שאני אוהב, מבלי לומר זאת אף לא פעם אחת. ואז פילח כדור את ליבךְ. המשכתי לומר ולומר ולומר, בורח אל תוך עצמי, מקווה שאת שם.   קו 53 גע בי. גע בי עכשיו! לא, אין זמן. החלום עוד שנייה…

מִלִּים רַבּוֹת, שְׁתִיקוֹת קְצָרוֹת מִדַּי. וּמִלִּים יוֹדְעוֹת הֲרֵי לְהַסְתִּיר אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב, לִשְׁמֹר אוֹתָן לְעַצְמָן… הִנֵּה צִפּוֹר שְׁבוּרַת-כָּנָף מִתְחַנֶּכֶת עַל יְדֵי הַטֶּבַע; לְלֹא תַּעֲמוּלוֹת.

לוּ יכולתי, הייתי מושיט יד לנקודה A וּמוֹשֶׁה אותה מן הלוח. בְּלוּחַ יש בינוניות מסוימת. בעדינות רבה הייתי אוסף אותה לחיקי, לכבד ולהוקיר את הנהר האיתן אשר הפקיד אותה בידי. הזמן היה עוצר בכדי לתת לַגֶּשֶׁם לשאת את דְּבָרוֹ. אז הייתי מטייל ביניכם, נינוח, וּמַצִּיגָהּ אחד לאחד, אחת לאחת. את יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ, את גומות החן…