קטגוריה: כללי

מִי מַכִּיר? לְמִי זֶה מַזְכִּיר דֶּרֶךְ אֶרֶץ אַחֶרֶת פָּחוֹת נִמְהֶרֶת הָיוּ כָּמוֹנוּ וְהָיוּ הֲפָכִים דֶּרֶךְ נְטוּלַת מָסַכִּים מִי מַכִּיר כַּף יָד גְּמִישָׁה זְרִיזָה מְאֻחֶדֶת חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת מוּל חָמֵשׁ אֲבָנִים שֶׁלְּרֶגַע נוֹגְעוֹת בַּשָּׁמַיִם עַכְשָׁו תּוֹרִי הָאֶבֶן שָׁבָה אֵלַי וְזֶה לֹא מִקְרִי הִיא הָיְתָה שָׁם בַּלֵּב לֹא סְתָם זְרוּקָה מִתְּחִלַּת הַמִּשְׂחָק מִי מַכִּיר? שֶׁיִּרְקַע

המידה נכונה, ההתכווננות נכונה, הצעד שגוי. ההתכווננות נכונה, הצעד נכון, המידה שגויה. הצעד נכון, המידה נכונה, ההתכווננות שגויה. לא קלה היא, לא קלה דרכנו, ועיניהם לפעמים כה נוגות.

הַמּוֹרֶה, הַמּוֹרֶה,כְּדֵי שֶׁתִּכְתֹּב עָלַי שִׁיר,עָלַי לִהְיוֹת אִטִּי אוֹ מָהִיר?מֻפְנָם? אוּלַי נוֹצֵץ?רְצִינִי אוֹ מִתְלוֹצֵץ? הַמּוֹרֶה, הַמּוֹרֶה,כְּדֵי שֶׁתִּכְתֹּב עָלַי שִׁיר,עָלַי לִהְיוֹת עָקִיף אוֹ יָשִׁיר?מְנֻמָּס? אוּלַי חָצוּף?מָה יִגְרֹם לְךָ, הַמּוֹרֶה,לָקַחַת אֶת הָעֵט וְלָעוּף? אִם יֵשׁ לִי מָלֵא חֲבֵרִים,זֶה שִׁיר שָׁלֵם? פּוֹאֵמָה מְרַגֶּשֶׁת?וְאִם אֲנִי בּוֹדֵד, זוֹ רַק שׁוּרָהשֶׁבְּקֹשִׁי מְרַשְׁרֶשֶׁת? הַמּוֹרֶה, הַמּוֹרֶה,כְּדֵי שֶׁתִּכְתֹּב עָלַי שִׁיר,עָלַי לִהְיוֹת כֵּהֶה אוֹ בָּהִיר?וְאַחֲרֵי שִׁיר…

"לא פרפקט," ענה לי התלמיד, נתתי בו מבט כזה, ישר, מדיד, "כלומר, פתרת הכל חוץ מתרגיל?" הוא השתעל קצת, לא הכחיל, שתקתי, אני יודע להקשיב, התאושש, הביט אליי, אל הרצפה, ואז השיב: "הזמנו פיצה, נהיה כבר מאוחר, הדיו בעט קפא, היה ממש ממש קר, שמעת על החללית? כל כך קטנה, מקווה שתצליח לנחות על הלבנה……

שלוש יריקות יבשות, שמאלה. כך אני נשמר. כך שומר גם על אהובַי. שלוש יריקות כפול שלוש פעמים. סך הכל תשע. מלאך המוות לא אוהב שיורקים עליו, ובטח שלא שמאלה. יריקות יבשות בעיניו הן שיא העלבון, ותשע כאלו ברצף מסמנות עבורו חיים. כל עוד כוחי בי, אני יורק והוא מתרחק. ולא רק הוא; כל דבר הגורם…

כשהשחירו את שמי, היה זה יום בהיר, הם ניגשו אל המנהל, אמרו לו: תראה מר בכיר, המורה הזה, עם המכנסיים הכחולים, הוא מקריא לנו שירים במקום לפתור תרגילים, גם מתופף על השולחן, שורק ומסביר, שסינוס וקוסינוס הם התנודות של האוויר, שמגיעות אלינו לאוזן, ושם הופכות לצליל, כי אצל המוח הנפלא, כל מאורע הוא כמו תרגיל,…

מורה (בכעס, מניף את כף היד ומסמן קו דמיוני על מצחו): הגיע לי עד לְפֹה! תלמיד (מחקה אותו, מסמן את הקו הדמיוני מעל הראש): ככה? מורה (פחות כעוס, מתקן את התלמיד): לא, טיפה יותר למטה. מורה (עסוק בלכוון את התלמיד): עוד טיפונת… מורה (רגוע ומרוצה): זהו.

המורה משתדל כל נושא להספיק, כי המנהל בטירוף עוד ועוד להנפיק, אחוזי זכאות, למלא את התיק, כי המפקחת צורחת להוציא דו"ח מבריק, למנכ"לית (שתיכף תהיה אזרח ותיק), וכי שר החינוך עוד מנדט רוצה להמתיק, מול ראש ממשלה שמקפיד להציק, כי הסינים בחשאי מנסים אותו להעתיק, וכי כל תקציב מיד נדרש להפיק, משהו, מדיד, אם אפשר…

בוא אל הלוח. בואי נא. עֲלֵה על סוס, פִּרְשִׂי כנפיים ובואו. נכתוב שָׁם, נִמְחַק שָׁם, נחלום, נִצְדַּק ונטעה שָׁם – היכן שארמון הוא גם צריף וצריף הוא גם ארמון, מֵעֵבֶר לכל פחד ובתוך הפחדים כולם.

"רק מורה שהוסמך," ועד ההורים סוער, "רק מורה שהוסמך לכך, יוכל ללמד להרהר!"   ראו גם: יהרהרו רבים ותרבה הדעת